בּילגוֹראיי מָיין שטעֶטעלה - מאת צבי גיל

פורסם באתר זרקור - הערות והארות לנושאים אקטואליים

לקריאה נוספת

כאשר שאלו את הסופר היידי, חתן פרס נובל בספרות, יצחק בשביס זינגר, למה הוא טורח לכתוב בשפה שאינה חיה- הוא השיב: "כן כבר מאה שנים אומרים שהיא גוססת". זאת אמירה יפה לסופר לעומתי כמו בשביס–זינגר. אבל היא לא מדויקת. שכן עד שנת 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, מיליוני יהודים, לרוב במזרח אירופה, דיברו ביידיש, הייתה להם עיתונות ענפה ביידיש, תיאטרונים ביידיש, ספרות ביידיש, מערכות חינוך ותרבות ביידיש, פולקלור והומור, וכול אורחות החיים ביידיש. לא זו בלבד שזאת הייתה שפה חיה מאוד אלא  תוססת מאוד.

"אנשים לא מודעים לעובדה שיחד עם ששת המיליונים היהודים שהנאצים השמידו, הם חיסלו גם את שפת הייידיש"- אומר ידידי, השחקן, הבמאי, מייסד תיאטרון ה"יידישפיל"- שמואל עצמן, יליד עירו של בשביס זינגר - בילגוראיי.

"הזיכרון הראשון שמלווה אותי הוא אותו שמוליק, בן שלוש וחצי, המטפס על עץ אלון בחצר, שם בעיירה בילגוראיי שבפולין, שבה נולדתי, עובר מענף לענף וחולם להיות ציפור ולעוף כמותה". זאת כותב שמואל עצמון בספר ביוגראפי שראה לא מכבר אור בשם: "חולם ביידיש". (הוצאה לאור – כרמל)

אני מכיר את שמוליק מאז שנות ה-60, התקופה התל אביבית הראשונה שלי. גבר צעיר, יפה תואר, שמאחוריו קרוב לעשור בתפקידי מפתח בצמרת הרפרטואר של תיאטרון "הבימה". אבל  שמוליק חיפש אתגר של ביטוי עצמי והוא מצא אותו תחילה בתיאטרון, האוונגרדי אז, "תיאטרון זווית". מאז הוא מצא את עצמו בתיאטרונים שונים בישראל ובתפקידיי מפתח, אבל לפי עדותו שלו, בתוכתוכו הוא חש שהוא לא מיצה את עצמו. שמואל עצמון הוא אדם מבעבע כמעיין תרמי, חותר בלתי נלאה להגיע למטרה- אבל כזאת שנראת לו כאתגר.

חום היידיש בסיביר

זה אף פעם לא היה פשוט לניצול שואה שבראשית המלחמה בשנת 1940 הוא ומשפחתו מצאו את עצמם בסיביר בתנאי קיום תת אנושיים, עוני ורעב. אבל ב"מֶמוּאָר" שלו הוא מעלה  את חום היידיש בכפור הסיבירי. מה שחרות בזכרונו הוא שהוא שאל את אביו מדוע הוא צריך את שפת היידיש. ואביו השיב לו: "כדי שתישאר יהודי. הנה למשל עוזרו של סטאלין, קָגָנוֹביץ', קומוניסט, מדבר יידיש. בשבילי הוא יהודי. הוא יהודי רע ובכל זאת יהודי" ואז תוך כדי שיחה עם אביו ביידיש שואל שמליק הצעיר: "מדוע אומרים "מאֶמעֶ לוּשון" - ביידיש- שפת האם, ולא שפת האב. ואביו עונה לו: "אָז די מאָמעֶ הָייבּט אוּהן צוּ רעֶדעֶן, פעֶרליעֶרט דעֶר טאָטעֶ זָיין לוּשון". כשאימא מתחילה לדבר (בלי הרף) האבא מאבד את הלשון. זאת היא שפת היידיש העסיסית, העוקצנית לעתים, והמצ'ואיסטית לרוב, ההומור המר והמתוק, בעתות רווחה ולרוב בעתות מצוקה.

נדודיו של שמואל ומשפחתו הביאו אותו לבוכרה באוזבקיסטאן, שבה התגורר ישוב יהודי גדול כמו בערים הגדולות האחרות של אוזבקיסטאן-העתיקה - סמרקנד וטשקנט - ערים שבהן חיו קהילות יהודיות שחלקן היו שם מלפני ימיי הביניים וחלקם שבא לשם בימי מלחמת העולם השנייה מאירופה במנוסה מן הנאצים. כמו משפחתו של שמואל עצמון.

לאחר "מבצע ברבורוזה"- של מתקפת הנאצים על ברה"מ, התאפשר לנצולים יוצאי פולין להתגייס לצבא, שכן ברה"מ הפכה לבעלת ברית של המערב במלחמה נגד הנאצים ואביו התגייס לצבא, ובשנת 1945 עם סיום המלחמה המשפחה חזרה לפולין. ביוני 1948 שמואל הפליג מגנואה באיטליה לישראל וזמן קצר לאחר מכן הוא גוייס לפלמ"ח.

כפי שאני מציין אם אני כותב מאמר בעקבות הוצאתו לאור של ספר, אני לא מבקר אותו או מעתיק את פרטיו. אני מתייחס לאירועים שבו ובראש וראשונה לאדם, במקרה זה ידיד, שחתר ללא לאות לנצור את זיכרונה של שפה אשר שימשה את העם היהודי דורות רבים ובאה אל קצה עם השמדת רובה של יהדות אירופה.

שלושת השמוליקים.

לאחר שעצמון פשט את המדים הוא הצטרף לסטודיו של תיאטרון "האוהל" ומשם, כפי שציינתי, כוכבו דרך בשמי התיאטרון הישראלי. אלא, שכאמור, בכול אותה תקופה שנמשכה יותר משלושה עשורים על במות שונות, הוא חלם על תיאטרון ביידיש. זה הזדמן לו בשנת 1985 כשהוא הוזמן להופיע באוסטרליה כדי לביים ולשחק ביידיש את המחזה "מוטקֶה גָנֶב" של שלום אש, בתיאטרון היידי "קדימה" במלבורן. השלהבת היידישית שבו, עלתה ללהבה, והוא יזם את חידושה של ההצגה "די קליינע מענטשעלעך" בהשתתפות, שלושת השמוליקים - רודנסקי, סגל ועצמון. זה הפך לשלאגר - קרוב לאלף הופעות ברחבי העולם.

צילומים מתוך הספר.

שני השמוליקים, סגל ורודנסקי, היו כבר מפורסמים על הבמה ויחד עם עצמון הם פנו אל אליהו גולדנברג, שחקן, במאי וידישיסט - האבא של דודו טופז - כדי לעבד סיפורים נבחרים מיצירתו של "שלום עליכם". התוצאה הייתה המופע של  "קליינע מעטטשעלעיך" - אנשים קטנים. גולדנברג הריץ את המופע במסגרות שונות בארץ ובחו"ל. כאשר גולדנברג נאלץ להימנע מהופעה בשל מחלה הוא הציע שאת מקומו ימלא שמואל עצמון- ובכך נוצרה מסגרת תיאטרונית חדשה בשם "שלושת השמוליקים".

הרעיון להקים תיאטרון ביידיש בתל אביב נולד בפגישה בין שמואל עצמון לבין ראש עריית תל אביב שלמה להט-צ'יץ'. צ'יצץ' יליד גרמניה היה פריק של שפת הייידיש "בלי יידיש תל אביב לא הייתה קמה"- אמר להט לעצמון בפגישה הראשונה בלשכתו. "מי בנה את תל אביב? הבנאים היה יהודים מאירופה. הם דיברו על הגגות יידיש, וקללו בידייש. פועלי בניין, סוחרים, מנקיי רחובות. במסעדות הגישו געפילטע פיש, טשולנט…יידיש היא אבר חי ברקמה של העיר"- אמר להט בלהט לשמוליק עצמון. אגב, שאריות משפת הבנאים ביידיש, אני מצאתי, כפי שהזכרתי באיזו פוסט כאשר שימשתי בשנת 1947 כמתלמד בטופסנות. לא אמרו קרָשים אלא בהיגוי הידישאי- קרעֶשקעֶס. ולא אמרו מסמרים אלא "טשווֶקלעֶך".

טיול היסטורי בעולם של אתמול.

שפת היידיש הייתה במשך דורות אבי העורקים של חיי יהודים במזרח אירופה וזמן מה גם מעבר לה. ספרו של שמוליק הוא, בשבילי, טיול  בנתיביי העולם שהיה ואיננו עוד. בשעתו, כאשר משה זנבר, שריד שואה, בעבר נגיד בנק ישראל ויו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, פרש מן הוועד המנהל, הוא ביקש ממני שאבוא במקומו, ונעשיתי חבר הוועד המנהל, וחבר המועצה של תיאטרון היידישפיל. מסיבה זאת התפקיד החזיר אותי אל ערש נעוריי בפולין ואל השפה שהשתכחה ממני ברוב השנים, אף כי גם שם, לא הרבינו אנו הילדים לדבר בה. שפת היידיש היא לי חלק בלתי נפרד מן הזיכרונות הנוסטלגיים. יש בה משהו מיוחד, משהו עסיסי מאוד, משהו מר-מתוק בהומור הנפלא שלה וביטויים המיוחדים והציוריים שבה. כמו "קוועטש"- כפי שאמר גדול הקומיקאים ביידיש במאה ה-20 שמואל ג'יגאן- איך תתרגם "איין קוועטש"-שאל ג'יגאן. לכאורה זה סחיטה, כמו של לימון. אבל בפועל זה הרבה יותר. זה להדגיש, להתמיד, להתאמץ, לדלות, ללחוץ - והכול במילה אחת בלבד. זאת היידיש.

עופר אדרת בכתבת הספד לשבח וייס, שנפטר בשבת, ה-4 בפברואר, ניצול שואה, שהיה בין היתר יו"ר הכנסת – מצוטטט בין השאר כאומר: "כאשר אתה יושב באולם תיאטרון קטן ויחד עמך כמה עשרות אורחים וצופה במחזה יהודי משוחק באידיש על ידי פולנים – או-אז יודע אתה כי בדור שבו הוקם הבית השלישי ונוסדה מדינת היהודים, נחרב גם עולם יהודי שלם".

בשעתו כאשר עמותת "עופות החול" ביקשה לעשות סרט תעודה על שמואל עצמון והיידיש וחיפשנו מקור מימון בין היתר מ"מוועידת התביעות" צריך היה להגדיר את הנושא כשייך לתיעוד השואה. אז אמר לי שמוליק. "הרי שפת היידיש חוסלה על ידי הנאצים יחד עם ששת המילוניים שדיברו בשפה.והיות והיא קרבן השואה היא נכנסת לקטגוריה של תיעוד". אמירה יפה,אך העזרה לא באה. חרף השקעות ראשוניות מצד העמותה, כולל חקר, וביקור באתרים בפולין, וספר הפקה, רק הצלחנו להפיק "טריילר"- לאמור מצגת. ככה שגם ההזדמנות להקים מצבה חזותית  עכשיווית על קברה של היידיש הוחמצה.אבל שמוליק עצמון לא נואש. דומני שהוא לא מכיר את המונח הזה

תיאטרון היידישפיל.

צ'יץ' לא רק דרש נאה אלא קיים נאה בהקציבו מאה אלף דולר למיזם החדש. עכשיו המטלה הייתה כולה של עצמון בראש וראשונה גיוס שחקנים דוברי יידיש שהיו מעטים וקורס מזורז לאלה שלא הכירו את השפה. הקורס נערך באוניברסיטת בר אילן.הסוגיה הבאה הייתה בחירת רפרטואר הולם לתיאטרון ביידיש. לאחר מהלכים שונים שאני לא אפרט אך מצויים בספר -התיאטרון קם וההפקות הראשונות הזומנו לפסטיבלים בעולם.עם הזמן הוזמן התיאטרון להופיע על במות בעולם. לאחר קריסת המשטר הסובייטי ברוסיה ב 1990 הוזמן התיאטרון להופיע במוסקבה. ולהצגה החגיגית הראשונה הגיעה במיוחד בֶּל קאופמאן, נכדתו של שלום עליכם.

עם הזמן וההצלחה של התיאטרון בארץ ובחו"ל הצטרפו אליו במילוי תפקידים רבים מכוכבות וכוכבי התיאטרות בארץ כהופעת אורחים. התיאטרון גם מצא דרכו אל קהלים חדשים, לא רק בערים הגדולות כי גם בפריפריה, ולעתים כמחווה ללא תמורה, שהיו סקרנים לצפות במופעים לא רק בגלל ייחודה הלשוני של השפה אלא בשל ההומר שבה, הציורית שבשפה- בעתות שמחה, המועטות, והמצוקה- הרבות.

עצמון כהן עד ל-2014 כמנהל התיאטרון שיחק וביים בעשרות הצגות וזכה בפרסים לאומיים ובינלאומיים והפך לסמל של  תיעוד והנצחת תרבות היידיש אשר נכחדה בשואה. אבל מלבד היותו נשיא כבוד של התיאטרון, תואר נאה, בפועל – הוא מוסיף להופיע גם כשחקן וגם כמרצה – ביידיש - בארץ ובחוץ. בעוד קצת למעלה מחמש שנים שמוליק עצמון-וירצר יוכל לומר "כבר מאה שנה שאני חולם בידייש ובשבילי היא חלום שהתגשם".