גיליון במה 286- חיים? או תיאטרון?
ביומנו מתאר יאנוש קורצ’אק אפיזודה שולית שהתרחשה בחנות בגטו ורשה, בה קונה מתרעמת על החנוונית: “גברתי”, עונה החנוונית ,“אין זו סחורה ואין זו חנות, את לא לקוחה ואני לא חנוונית. אני כלל לא מוכרת לך ואת לא משלמת לי, כי הניירות הללו אינם כסף כלל. את אינך מפסידה ואני איני מרוויחה. מי מרמה פה את מי היום ולמה לנו כל זה? - אלא שצריך בינתיים לעשות משהו, לא?".
יהושע סובול ציטט במחזהו ‘גטו’ מתוך יומנו של הרמן קרוק בגטו וילנה את הפּׅסקה המופלאה, אחת המרטיטות לטעמי במחזאות השואה: “הפשיסטים יכולים להרוג אותנו. זה קל. אבל אנחנו פה בגטו הוכחנו שבדבר העיקרי הם נכשלו: הם לא הצליחו לשלול מאתנו את צלם האדם. את השאיפה לרוחני, לאמת, לטוב וליפה. הם אסרו עלינו להכניס פרחים לגטו, ואנחנו מגישים איש לרעהו עלי שלכת, אולי אלה הם הפרחים הכי יפים שבני אדם הגישו מימיהם”.
שני הטקסטים האלה, המסמלים את הייאוש והתקווה, הם טיפות בים של ספרות השואה. התיאטרון הוא כלי חווייתי בעל עוצמת ריגוש שאין דומה לה, שביכולתו לחשוף ולהנגיש את חיי הרוח בזמן השואה, שרק מעט ידוע עליהם, וזאת באופן שאף אחת מהאמנויות האחרות אינן יכולות להציע.
מחזות שואה בישראל
בישראל מוכרים בעיקר ארבעה מחזות שואה, חלקם נלמדים בבתי ספר :‘אנה פרנק המחזה’ (1956) המבוסס על היומן שפורסם בשנת 1947; ‘בעלת הארמון‘ מאת לאה גולדברג (1956) ;‘חנה סנש’ מאת אהרון מגד (1958) ;ו’ילדי הצל’ מאת בן-ציון תומר .(1961) ידוע לנו שנכתבו, פורסמו או הוצגו כ 300-מחזות שואה שנכתבו על ידי נשים ובהשראת סיפורי או יומני נשים.
הגיליון החדש של ‘במה’ מוקדש לנשים בתיאטרון השואה ואחריה, ומביא אל קדמת הבמה את סיפורן של עשרות נשים מעוררות השראה אשר ברוחן וביצירותיהן הטביעו חותם על תרבות המאה העשרים. נשים אלה מציגות בפנינו שאלות מאתגרות ומציעות אמצעים אמנותיים העשויים ליצור לנו עולם טוב יותר במאה העשרים ואחת.
“לשם מה יש צורך במלחמה?” רושמת נערה בת 13 ביומנה בעליית הגג באמסטרדם “מדוע אין הבריות יכולים לחיות בשלום? למה צריך להחריב הכול? מדוע מבזבזים יום יום מיליונים לצרכי המלחמה ואין פרוטה לרפואה, לאמנים, לעניים ”?יומנה של אנה פרנק הוא המסמך הידוע והמטלטל ביותר בעולם המתכתב עם הנצחת זיכרון השואה.
קליידוסקופ מרהיב במערכה הראשונה
במערכה הראשונה בחרנו לחשוף קליידוסקופ מרהיב של יוצרות בתחומי אמנויות הבמה: תיאטרון, קברט, אופרה, מחול, תיאטרון בובות וקרקס.
“השחקניות” במערכה השנייה
אנה פרנק היא אחת משתים עשרה נשים יוצרות, המייצגות בסיפור חייהן ויצירותיהן את מגוון האמנויות והסגנונות: תיאטרון, שירה, יומן, פרוזה, הגות, ציור, חמלה ותיקון עולם. לצידה של אנה פרנק נפגוש את אתי הילסום, חנה סנש, נלי זק”ש, שרלוטה סלומון, סטפה וילצ’ינסקה, אירנה סנדלר, נאוה שאן, אלמה רוזה, שרלוט דלבו, ג’רמן טיון, אדית שטיין, לאה גולדברג ואלזה לסקר-שילר. הן “השחקניות” במערכה השנייה של הגיליון.
משפט אייכמן כאירוע תיאטרוני - מערכה שלישית
במערכה השלישית צללנו אל פרשה מסעירה בחיי המדינה של ראשית שנות השישים: חטיפתו של אדולף אייכמן והעמדתו למשפט בירושלים - אירוע שאמור היה לרפא, ולו באופן מטפורי, את פצע השואה ולהוביל אותנו אל “התקומה” במדינת היהודים העצמאית. ההוגה היהודייה חנה ארנדט, שנשלחה מטעם ה’ניו יורקר’ לסקר את המשפט בירושלים, הציגה בסדרת המאמרים שלה, שהפכה לספר ‘אייכמן בירושלים: דו”ח על הבנאליות של הרוע’, את המשפט כאירוע תיאטרוני שבויים מאחורי הקלעים על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון.
ארנדט הפכה לשנים רבות ל”אוייבת העם במדינת ישראל”. רק כ-40 שנה בתום המשפט, בשנת ,2000 תורגם ספרה לעברית. תפיסת העולם הפרפורמטיבית של ארדנט את המשפט ריתקה שלוש יוצרות תיאטרון ישראליות ואנו חושפים בגיליון זה את יומני העבודה שלהן בהשראת משפט אייכמן.
זוכרים את נאוה סמל
בימים אלה מלאו שלוש שנים לפטירתה של הסופרת והמחזאית נאוה סמל ז”ל אשר הייתה אחת היוצרות המרתקות של ספרות השואה בישראל. כשהמחקר ‘נשים יוצרות בשואה ואחריה’ נח על שולחני בחיתוליו, הייתה נאוה שותפה נלהבת לרעיון ויחד עם פרופ’ גד קינר )קיסינגר) – היועץ האקדמי של המכון לקידום תיאטרון יהודי וחבר מועצת המערכת של ‘במה’ – התחלנו לגבש את המתווה למחקר. נאוה קישרה אותנו עם ד”ר רושל סיידל העומדת בראש Remember the Women Institute בניו יורק, שבשיתוף עם המכון שלנו ערכה ופרסמה קובץ מחזות באנגלית בשנת 2015. קובץ זה היה הגרעין לתחילת העבודה שלנו על במה. אנחנו מקדישים את הגיליון הנוכחי לזכרה של נאוה סמל.
במה חוזר להבימה
באמצע מסע העריכה של 'במה'286 על נשים יוצרות בתיאטרון שואה ואחריה הופיעה "גברת קורונה" ללא הזמנה, באופן מסתורי פרצה לתוך חיינו, החשיכה את במות התיאטרון בארץ ובעולם והשאירה את כל היוצרות והיוצרים ספונות וספונים בבתיהם.
יומיים לפני כן עוד הילכנו אנוכי ושמוליק עצמון-וירצר - יו”ר המכון שלנו וחבר מועצת מערכת ‘במה’ - בפרוזדורי משרדי תיאטרון הבימה הנטושים, עברנו דרך במות התיאטרון החשוכות, האולמות השוממים, עוטים מסכות וכפפות בדרך לפגישה עם נעם סמל מנכ”ל התיאטרון החדש. דנו בשיתוף הפעולה המחודש בין ‘במה, כתב עת לתיאטרון’ והתיאטרון הלאומי הבימה והחזרת עטרה ליושנה לאחר 60 שנות פרידה מאז יצא לאור גיליון ‘במה’ הראשון באביב 1933 ביוזמת תיאטרון הבימה, ולאחר שעבר בשנת 1959 לירושלים בעריכתו של ישראל גור ז”ל.
דנו בתכני הגיליון ובאירוע השקה המתוכנן ביום השואה הבינלאומי 27 בינואר 2021. בתום הפגישה נעם מכריז: התיאטרון בחל”ת ואני כאן בהתנדבות. נראה מה יהיה בעוד חודשיים-שלושה... יצאנו אל כיכר הבימה מוצפת השמש.
מול עיני ריצדו תמונות כמו בסרט:
כיצד הרגישה אנה פרנק ששהתה עם בני המשפחה בעליית הגג באמסטרדם במשך למעלה משנתיים? כיצד הרגישה אתי הילסום מאחורי גדרות התיל?
כיצד הרגישה שרלוטה סולומון בבית סבתה בדרום צרפת, משקיפה אל הים מן החלון ומציירת את סיפור חייה ‘חיים? או תיאטרון?’
כיצד הרגישה חנה סנש בתא הכלא בבודפשט כששמעה מעבר לקיר את אימה זועקת לשומרים: “תנו לי לראות את ביתי!”
כיצד הרגישה אלזה לסקר-שילר כשהיא רצה פרועת שיער ברחובות ברלין, בידה מזוודה בלויה, גדושה בשירים, ציורים ושברי רעיונות למחזה חדש, לאחר שבריונים נאצים היכו אותה – והיא נכנסת אל תחנת הרכבת וקונה במטבעות האחרונים שבכיסה כרטיס לרכבת האחרונה לשווייץ ללא כתובת ברורה היכן תבלה את הלילה?
כיצד הרגישה סטפה וילצ’ינסקה כשצעדה לצידו של יאנוש קורצ’אק ו-200 הילדים שכל אחד מהם אוחז בידו בובה, צעצוע או פרוסת לחם? כולם צועדים בשקט אל תחנת הרכבת... היא מביטה אל קורצ’אק וחושבת "לו רק יכולתי לחבק אותו ולתת לו נשיקת פרידה...".
כעבור יומיים, בישיבת הפקה בזום, הופיעו פניהן המחייכות של טניה ואחינעם ובישרו שגיליון במה החדש יוצא לדרך...
מסע מרתק
לאחר מסע מרתק של תשעה חודשים – בין סיפורי חייהן ויצירותיהן של עשרות יוצרות שלא פסקו ליצור בתוך שנות התופת של מלחמת העולם השנייה, רציתי לסיים את דברי המבוא שלי בציטוט של הסטיריקן היהודי-אוסטרי קרל קראוס (1874-1936) שכתב בין השנים 1915-1922 את המחזה האפוקליפטי ‘ימיה האחרונים של האנושות’ והגדיר את המלחמה כתופעה שאין בה מנצחים אלא רק מנוצחים. “מהי מלחמה?” הוא שואל בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה - "בתחילה מצפים לנצח, אחר כך מצפים שהאויב יפסיד. אחר כך מרוצים שגם הוא סובל. לבסוף מתפלאים על כך שכולם הפסידו".
או של המשורר הצרפתי שארל בודלר (1821-1867): "אי אפשר להציץ בעיתון, ללא הבדל באיזה יום ,חודש או שנה, מבלי למצוא בכל שורה עקבות נוראים לרשעות האנושית... כל עיתון, החל בשורה הראשונה וכלה באחרונה, איננו אלא מסכת אימים. מלחמות, פשעים, גניבות, זימה, עינויים, מעשי רשע של נסיכים, של אומות, של אנשים פרטיים. אורגיה של זוועות עולמיות. וזהו המתאבן היומי, שאיתו האדם התרבותי בולע את ארוחת הבוקר שלו."
או של הסופר האנגלי צ’רלס דיקנס (1870-1912) במילות הפתיחה של ספרו בין 'שתי ערים' (1859): "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי; גן עדן ציפה לכולנו, או היפוכו הגמור..."
החלטתי לסיים במילותיה האופטימיות של לאה גולדברג (1911-1970): "לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח."
גיליון ‘במה’ הנוכחי אינו רק כלי תיעוד ומחקר, אלא גם במה להצגת דמויותיהן של נשים אמיצות, יוצרות בעלות חזון ותעצומות נפש אשר העמדתן באור הזרקורים בקדמת הבמה, מזכירה לכולנו, נשים וגברים, כי חובה עלינו להשתדל ולפעול למען עתיד טוב יותר.
אירוע השקה ב'הבימה' לגיליון 286 "חיים? או תיאטרון?" ביום השואה הבינלאומי: קישור לסרט
תודות
ברצוני להודות למנכ”ל התיאטרון הלאומי הבימה נעם סמל על חידוש שיתוף הפעולה, ליו”ר המכון שלנו שמואל עצמון-וירצר על תמיכתו המתמשכת ועצותיו המחכימות על אם הדרך, ליועץ האקדמי שלנו פרופ’ גד קינר (קיסינגר(, לחברי מועצת המערכת של במה, לכותבות והכותבים, למעצב המופלא דרור צונץ, לרפי בורשטיין דפוס ספידגן, למנהלי הקרנות, לשגרירים ונספחי התרבות שתמכו בנו, לעוזרות הנאמנות שלי אחינעם אלדובי וטניה שרם שללא עיניהן הבוחנות, ליבן הפתוח וסבלנותן הבלתי נלאית, גיליון זה לא היה רואה אור.
עוד רבים וטובים תרמו לגיליון זה - לכולם שלוחה ברכתי בדף התודות.
פוסטים נוספים שאולי יעניינו אותך
