תיאטרון לחג השבועות

מתיתיהו נסים טרני: שישה מחזות עבריים למחבר אחד

הדרמות של מתתיה נסים טרני רושמות פרק חשוב בתולדות הדרמה העברית. המחזות העבריים הבולטים שנכתבו באיטליה, ערש הדרמה העברית ובהולנד שחברה לה כבית גידול לז'אנר זה אינם רבים מספור: 'צחות בדיחותא דקידושין' של יהודה סומו, המחזה העברי הראשון, מאמצע המאה הט"ז; 'יסוד עולם' ו'תפתה ערוך', של משה זכות, 'אסירי התקווה' ליוסף פנסו דילה ויגה, שלושתם מן המאה הי"ז;  'עדן ערוך' ליעקב דניאל אולמו ושלושת המחזות של רמ"חל: 'מעשה שמשון', 'מגדל עוז' ו'לישרים תהילה' מן המחצית הראשונה של המאה הי"ח, ו'גמול עתליה' של דוד פראנקו מנדס ממחציתה השנייה של זו.

'מעשה שמשון'    'מגדל עוז'    'לישרים תהילה'

גם אם נוסיף לרשימה את התרגום העברי של יוסף צרפתי מראשית המאה הט"ז למחזהו הספרדי של פרננדו דה רוחאס, 'הטרגיקומדיה של קאליסטו ומליביאה', או 'סלסטינה', שני מחזות של שמואל רומנילי מן המאה הי"ח שאפשר לשייכו לאסכולה האיטלקית למרות שכבר כתב בברלין ובווינה, ועוד שניים שלושה מחזות של עלומי שם – לא נגיע למספר מופלג של יצירות. אכן, היצירות שמנינו אינן חזות הכול: באיטליה ובאמסטרדם נפתחו היהודים לתיאטרון ולמוסיקה והפיקו כמה וכמה מעמדים דרמטיים לפורים, 'ויכוחים' גדולים וקטנים, קנטטות ועוד. הדברים עדיין טעונים מחקר אך תמונה כללית של המצאי מצטיירת ממחקרים שכבר נעשו ובראשם מאמרו הקרדינלי של ח' שירמן 'התיאטרון והמוסיקה בשכונות יהודים באיטליה' וספרו של י' אדלר La Pratique Musicale. גם לאור עדויות אלה ואחרות בולט לעין מפעלו של טרני בהיקפו ובטיבו: שישה מחזות בעלי זיקה למוסיקה, פרי עטו של מחבר אחד, וכפי שנראה, בעלי ייחוד וחשיבות.

הבשלות הבימתית-טכנית של החיבורים שלפנינו איננה אחידה אך אין ספק שכולם נועדו לבמה. כולם כתובים בדיבור ישיר, כמונולוגים וכדיאלוגים של דוברים, המוצגים ככאלה. בכולם מופיעים מונחים מתחום הבמה, כמו רשימת משתתפים, תפאורה, או הנחיות לשחקנים. כולם כתובים בשירה רצופה ואחידת משקל וחרוז, המבחינה אותם היטב מן הטקסט השוטף והולמת את ה'אריה' של המחזה המוסיקלי. הוראות הבמה מייעדות אותם לזמרה של סולנים, שני זמרים, שלושה, או 'חבורה'. בכתבי היד של חמישה מן המחזות סומנו לכל אורכם פסיקים המציינים צזורות ואתנחתות מוסיקליות אחרות שאין להם תפקיד תחבירי ונמצא שנועדו להנחות מדקלמים או מזמרי רצ'יטטיב. ולבסוף, המעתיק קרא למחזה 'תפארת ישראל' 'אורטוריו', והעיד על ביצועו בניגונים ורננות. כמו כן קבע שהמחזה הועלה "סמוך ונראה לחג שבועות", דהיינו, לא בעצם החג, כאשר השימוש בכלי נגינה אסור. (לדעת שירמן גם מחזות שיש בהם עדות על הצגתם בחג השבועות גופו, או ביום השני של החג שהוא יום טוב של גלויות הוצגו למעשה במוצאי החג, בגלל השימוש בכלי נגינה, שאין הוא מטיל בו ספק).

כל זה מראה שלפנינו שש 'מלודרמות במובן האיטלקי של המונח, היינו, חיבורים דרמטיים שנועדו לביצוע מוסיקלי. התבוננות במחזות של טרני לאור אפיוניו של ה'אורטוריו' במאה הי"ח מחזקת את רושם זיקתם אל הז'אנר הזה, מכל בחינה. ההיקף: ארבעה מחזות של טרני הם בני 500 טורים בערך, אחד קטן מזה ואחד גדול מזה; החלוקה למערכות, או 'חלקים': המחזות מתחלקים לשניים או ערוכים במערכה אחת. ההקשר הדתי-מקראי של התוכן (עלילת האורטוריו, נושאיו ודמויותיו ניזונו בעיקר מן 'הברית הישנה'), המשתתפים: מספרם מצומצם והם מתאחדים בסופי המחזות בשירה קבוצתית. ההנחיות מתארות בקיצור את הרקע ואת השחקנים וממעטות בפרטים אחרים (האורטוריו בוצע כעין  קונצרט, ללא תלבושות, תפאורה, או משחק). אבל עם כל זה, אין בידינו עדות נוקבת על המקום שהמוסיקה תפסה, או היתה אמורה לתפוס במחזות אלו. האם הרצ'יטטיב נועד לזמרה או לדקלום בלבד? האם דוחה מועד ההצגה של רוב המחזות, בימי חג ומועד, את האפשרות של זמרה בליווי כלי נגינה? למרבה הצער לא נמצאו עד היום תווי מוסיקה שיספקו תשובות מספקות על שאלות אלה וכאלה, ולכן לא נקרא ליצירות שלפנינו "אורטוריות" אלה 'מחזות', מבלי לשכוח את זיקתם למוסיקה ולז'אנר של האורטוריו.

בתמונה: כריכת הספר 'תפארת סיני'.

מתתיה נסים בן יעקב ישראל טרני (Donato Terni), רב פוסק ומשורר, נולד בשנת 1745 באנקונה ובשנת 1810 היה עדיין בחיים. שימש רב בקהילות פירנצה, אורבינו, סיניגליה ופזארו. בזו האחרונה לימד כמה שנים בבית המדרש. בשנים 1799 – 1802 היה עד לפורענויות שירדו על קהילותיו בעקבות חילופי שלטון בין האיטלקים וחילות הכיבוש של נפוליון. בשנת 1799 אף נאסר בחשד של מעורבות פוליטית וביתו נשדד. לאחר כמה ימים שוחרר. לזכר הצלתו, ולזכר הצלתן של הקהילות כתב כמה שירים, ששימשו בהן לימי 'פורים' מיוחדים. שירים אלו נדפסו בחלק האחרון של ספרו 'מדבר קנאה'. שירים אחרים שלו, בעיקר סונטים, ובכללם חידות שזכו לתשומת לבו של ד' פגיס נשארו בכתב יד. משנת 1765 לערך ועד 1778 חיבר את ששת המחזות שבקובץ זה. 

טרני הקדיש את כל מחזותיו ל'חברת תלמוד תורה', המזוהה בשערי ההעתקות – פרט לזו של 'מנחת בכורים' – כישיבת 'סמוך נופלים' שבפזארו. המעתיקים מעידים על חמישה מן המחזות כי אכן הועלו על הבמה ומספקים תאריכים מדויקים של ההצגות, משנת 1770 ועד 1882. כתאטרון שימש ביתו של הגביר אברהם הלוי, שבו פעלה הישיבה דרך קבע, ותלמידי הישיבה היו המבצעים – השחקנים, הקריינים, המזמרים ואולי גם המנגנים. 

כל המחזות נועדו לחוג את יום מתן תורה, ובחמישה מן המחזות הנושא ממלא תפקיד חשוב. יציאת מצרים ומתן תורה הם חוויה מרכזית ביצירתו של טרני. על שמה נקראים קבצי הלכה שלו: מדבר בערבה, מדבר מתנה, מדבר קנאה, וחלקים בתוכם: 'מדבר חיל', 'מדבר משפט', 'מדבר הרים, ועוד. מקומו המרכזי של הנושא בדרמות שלפנינו מוסבר אפוא לא רק בהיותו הולם את המחווה כלפי הישיבה, מוריה ותלמידיה, אלא כעיסוק שמילא דחף נפשי של היוצר וסיפק מסגרת נאותה למסריו.

ח' שירמן הוא שהציג לראשונה את מתתיה נסים טרני לפני הקורא העברי בן ימינו. במאמרו על התאטרון והמוסיקה בשכונות היהודים באיטליה הקדיש לו סעיף מיוחד, תיאר את מחזותיו, במידה שהכירם, וציין את חשיבותו. 

__________________

מתוך: תפארת סיני, ספר המחזות של מתתיהו נסים טרני.

מאת: דבורה ברגמן ,הוצאת יד בן צבי – 2003 

          תפארת סיני