לאן נעלמה היידיש ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה?

בחודש החולף התקיימו שני אירועים מונומנטליים לציון 75 שנה לשחרור מחנה אושוויץ - האחד ביד ושם בירושלים והשני במוזיאון מחנה אושוויץ על אדמת פולין, בשניהם התארחו עשרות ראשי מדינות מכל העולם.  

כשריד שואה הממשיך לתרום עד עצם היום הזה להתעוררות והפצת שפת היידיש ותרבותה במדינת ישראל ובעולם כולו - הוזמנתי להיות אורח בשני האירועים האלה. ישבתי שם נרגש כשבשרי חידודין חידודין - לא רק בשל קדושת המעמד וההתכנסות הגלובלית סביב תאריך זה אלא עקב העדר איזכור שפת היידיש משני האירועים גם יחד.

אל הבמה עלו דוברים מכובדים זה אחר זה, איש איש דיבר בשפתו או באנגלית והדברים תורגמו סימולטנית לכל אותן שפות. שפה אחת נעדרה כליל משני האירועים: היידיש. השפה בה דיברו ויצרו גדולי סופרי העם היהודי במאה ה-19 והעשרים: מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, י.ל. פרץ, יצחק קצנלסון, בשביס זינגר. 

השפה בה צעקו או לחשו היהודים, גברים נשים וטף- את מילותיהם האחרונות בפתחם של תאי הגזים, דקה לפני שברזי המוות חנקו אותם: "אוי טעטע, אוי מאמע", "געוולד", אלה המילים שנשמעו, פרי חינוך יהודי של מאות שנים, בשני הטקסים שנצפו על מסכי הטלוויזיה בעולם כולו - לא היה הד וזכר ליופייה, שנינותה, ועוצמתה של שפת היידיש על דקויות ההומור הנפלא שבה.

קפאתי על מקומי ומנעתי מעצמי לקום ולמחות באופן פומבי על העוול שנעשה, בתום הטקס באושוויץ נעניתי לבקשתו של שליח חב"ד בפולין, עטפתי עצמי בטלית ותפילין והשמעתי שם את זעקת היידיש תוך קריאת הפואמה של יצחק קצנלסון על העם היהודי שנהרג ביידיש.

אט אט התאספו סביבי משתתפים מכל העולם ונוצרה "מחאה סולידרית שקטה" סביב תביעתי לא לשכוח ולא להשכיח את הקורפוס היידישיסטי הנוגע ומכמיר הלב.

לא נשכח כי במדינת ישראל היה ניסיון מכוון, בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם השנייה ומיד עם קום המדינה, לסלק את היידיש, העשירה ורבת ההשראה מעל בימת התרבות הישראלית אל מול העברית המתחדשת. תיאטראות שהציגו בשפת היידיש אולצו להפסיק את פעילותם ולשלם קנסות ומיסים כבדים, זאת בהוראת המשטרה על פי צווי בית המשפט וממשלת ישראל בראשות דוד בן גוריון.

כך הורד המסך על הרצון העז והכיסופים של העולים החדשים שהגיעו זה עתה מן התופת ורצו להתרפק על שאריות היצירה שנכחדה ולאסוף את השברים שהתפזרו. הם השתוקקו להמשיך ולשמוע את שפת היידיש אשר דיברו בבית אבא ואמא גם על בימת התיאטרון. 

כיום שונה המצב בכל העלם מתקיים רנסנס של שפת היידיש.

צעירים רבים לומדים בקורסים ליידיש באוניברסיטאות, בבתי ספר תיכוניים מלמדים שירי יידיש, הוקמו חוגי משחק בשפה זו וגולת הכותרת הייתה הקמת תיאטרון היידישפיל – התיאטרון הרפרטוארי הראשון בשפת היידיש בישראל לפני 30 שנה - שהעלה עד היום מאות הצגות באולמות מלאים, וייצג את ישראל ב-30 פסטיבלים בינלאומיים ברחבי העולם.

המכון לקידום תיאטרון יהודי שהוקם לפני כ-15 שנה ביוזמתו וניהולו של מוטי סנדק – בו אני משמש יו"ר פעיל בחמש השנים האחרונות, הקים את המוזיאון און-ליין של התיאטרון היהודי באינטרנט אשר מנגיש מאות יצירות ויוצרי יידיש לקהל הרחב. 

לאתר המוזיאון

חיים נחמן ביאליק אמר: "השפה היא התגלמותו הרוחנית של העם". אלברט איינשטיין כתב: "התמיכה בחיים התרבותיים היא צורך ראשוני בעם היהודי. לא היינו קיימים כעם אלמלא הפעילות הממושכת הזאת של הלימוד ושימור התרבות". זאב ז'בוטינסקי כתב: "אני חושב את היידיש לאחת התופעות המעניינות ביותר בחיים ובמדע מבחינה פילולוגית חשובה הן כאמצעי הגנה והן בעצם מהותה... יודע אני שעבור מיליוני יהודים היא לשון האם במובן העמוק ביותר של המילה".

המשך קיום שפת היידיש ותרבותה בתוך רקמת התרבות הישראלית המתחדשת תבטיח את קיום זיכרון השואה לעולם.

שמוליק עצמון-וירצר יו"ר המכון לקידום תיאטרון יהודי, מייסד ומנהל תיאטרון היידישפיל למשך 25 שנה וכיום נשיא הכבוד שלו, שחקן, בימאי ויזם תרבותי, חתן פרס שר החינוך לתרבות יהודית ע"ש אורי אורבך לשנת 2019.

המאמר פורסם בהארץ ביום שישי 07/02/2020.